אני לא אישה שכותבת בפייסבוק. בכלל לא. אני אישה שגרה בפתח תקווה, רואת חשבון, אמא לשני ילדים. לא כותבת. לא בלוגרית. לא מישהי שחושבת שהסיפור שלה מעניין מישהו.

אבל אחרי הלילה ההוא, הבנתי שאני חייבת לכתוב. כי אם הייתי קוראת את הסיפור הזה לפני שנתיים, הוא היה חוסך לי המון דמעות. וגם לבן שלי.

אז הנה אני כותבת. בפעם הראשונה בחיים. את הסיפור של איתי, הבן שלי בן השבע וחצי.

הילד שלי לא היה ילד רע

אני אומרת את זה כי אני יודעת שזה מה שכל אמא חושבת על הילד שלה. אבל איתי באמת לא היה ילד רע.

הוא היה ילד מתוק. ילד שבא אליי בכל בוקר ומחבק אותי. ילד שמצייר לי לבבות. ילד שאומר לי "אמא, את הכי יפה". ילד שאוהב לעזור לי במטבח, גם אם זה אומר שהוא הופך כל בקבוק שמן בדרך.

אבל איתי היה גם ילד אחר. הילד שלא הצליח לסיים אף משימה בכיתה. הילד שדחף ילדים בלי כוונה. הילד שהתפרץ על שטויות. הילד שהמחנכת התקשרה עליו שלוש פעמים בשבוע.

מאז כיתה א', היו לי ספקות. אבל המחנכת אמרה לי "תני לו זמן". אז נתתי לו זמן.

בכיתה ב', הוא קיבל אבחנה. ADHD. מה שאני קוראת בליבי "המחלה שלא מחלה".

הפסיכיאטרית רשמה ריטלין. אני יצאתי מהקליניקה ולא קניתי אותו.

אז עברתי לחיפוש פתרונות. אומגה 3. פרחי באך. רוגע פלוס. מירי לב. קישובית. מגנזיום. ריפוי בעיסוק. נטורופתית בנתניה שעלתה לי 2,400 שקל לפגישה. הדרכת הורים בזום. עוד פסיכולוגית. עוד אבחון.

שום דבר לא עזר.

ובינתיים, איתי ממשיך להיות איתי. עם השיחות מהמחנכת שלא הפסיקו. עם החברים שלא הזמינו אותו ליום הולדת. עם שיעורי הבית שנגמרו בבכי. עם הבוקר שהפך למלחמה.

ואני? הפסקתי לישון.

כל ערב הסתיים ככה. שלוש שנים. בלי הפוגה.

הלילה שהכל השתנה

זה היה ביום ראשון בערב. עשרים וחמישה לאחת בלילה. אני זוכרת בדיוק את השעה כי הסתכלתי על הטלפון אחרי זה.

איתי בא אליי לחדר. הוא לא היה אמור להיות ער. הוא ניסה להירדם כבר שעתיים. הסתכל עליי בעיניים שלו ושאל אותי שאלה שאני לא אשכח לעולם.

"אמא, אני ילד רע?" איתי, בן שבע וחצי

הוא לא בכה. הוא לא צרח. הוא רק שאל. ברצינות. כאילו הוא צריך תשובה אמיתית.

ישבתי על המיטה ולא ידעתי מה להגיד לו. אמרתי לו שלא, שהוא לא ילד רע, שהוא ילד מקסים.

אבל הוא הסתכל עליי, חייך חיוך עצוב כזה, ואמר "גם המחנכת אומרת ככה אבל גם המחנכת אומרת לי שאני מפריע."

חיבקתי אותו. אמרתי לו שיהיה בסדר. השכבתי אותו. נתתי לו נשיקה.

ואז יצאתי מהחדר שלו, יצאתי למרפסת, סגרתי את הדלת אחריי, וישבתי על הרצפה הקרה. ובכיתי שם בשקט, כדי שהוא לא ישמע, עד שלא יכולתי לנשום.

כי הבנתי משהו באותו רגע. הבנתי שאיתי לא רק סובל מקשיי קשב.

הוא בונה זהות סביב זה.

בגיל שבע וחצי, הילד שלי כבר התחיל להאמין שהוא ילד רע. שמשהו לא בסדר איתו. שהוא פחות מהילדים האחרים בכיתה.

וכל יום שהוא ימשיך כך, הוא יבנה את עצמו על הבסיס הזה.

הלילה ההוא לא ישנתי

חזרתי פנימה. שטפתי פנים. הלכתי לסלון. פתחתי את הלפטופ. וגוגלתי שש שעות רצופות.

חיפשתי כל דבר שאפשר. קראתי מחקרים באנגלית. קראתי בלוגים של אמהות בארץ. הצטרפתי לקבוצות פייסבוק שלא הכרתי. קראתי על דופמין, על סרוטונין, על מוליכים עצביים, על "הפרעת קשב" לעומת "מתנת קשב".

וכל המחקרים אמרו את אותו הדבר. קשיי קשב הם לא בעיה רגשית. הם לא בעיית חינוך. הם חוסר איזון נוירוכימי במוח.

שני מוליכים עצביים, דופמין וסרוטונין, לא נמצאים ברמות הנכונות במוח של ילדים עם ADHD. ולכן הם לא יכולים להתרכז. לא יכולים לחכות. לא יכולים להירגע. לא יכולים לישון. לא יכולים להיות בשליטה על עצמם.

וריטלין? ריטלין מציף את המוח בדופמין באופן מלאכותי. זה עובד, אבל הוא לא מאזן. וברגע שהוא נגמר, הילד חוזר להיות מי שהוא היה.

וגם הוא בא עם תופעות לוואי שאני לא רציתי לתת לאיתי. חוסר תיאבון. בעיות שינה. שינוי באישיות. ולפעמים, תחושה של "כיבוי".

הוא נקרא זעפרן.

כן, אותו זעפרן שסבתא שלי שמה באורז של שבת. אותו זעפרן שהיא הייתה אומרת עליו "זה זהב, זה רפואה". התעלמתי ממנה כל החיים שלי.

היא צדקה. במחקר מ־2019 שערכו באוניברסיטה גדולה, חילקו ילדים עם ADHD לשתי קבוצות. אחת קיבלה ריטלין, השנייה קיבלה תמצית זעפרן. אחרי שישה שבועות, אותן תוצאות בדיוק. אותו שיפור בריכוז. אותו שיפור בהתנהגות. אותו שיפור בהתפרצויות.

אבל בלי איבוד תיאבון. בלי בעיות שינה. בלי "כיבוי" של הילד.

הסתכלתי על השעה, שש בבוקר. השמש התחילה לעלות. ובפעם הראשונה אחרי שלוש שנים, הרגשתי משהו שכבר שכחתי. תקווה.

איך מצאתי את Hyperfocus

בקבוצת פייסבוק שגיליתי באותו לילה ("הפרעות קשב וריכוז ללא ריטלין", שלוש מאות אלף חברות) מישהי בשם רונית כתבה תגובה לפוסט של אמא שביקשה המלצות.

היא כתבה: "ניסינו 4 מותגים של זעפרן עד שמצאנו את Hyperfocus. ההבדל הוא במינון. רוב המותגים בארץ נותנים מינון של 8 עד 15 מ"ג של זעפרן, וזה לא מספיק לפי המחקר. Hyperfocus נותן 44 מ"ג, זה המינון הקליני שמופיע במחקרים. וזה עובד."

היא הסבירה שהיא ניסתה את שאר המוצרים בשוק (קישובית, רוגע פלוס, מירי לב) וכולם לא עבדו על הבן שלה. עד שמצאה את Hyperfocus.

קראתי עוד תגובות. עוד אמהות. עוד סיפורים. כולן אמרו אותו דבר. הזעפרן עובד אבל רק במינון הנכון. ושלא כל מותג נותן את המינון הזה.

הזמנתי באותו בוקר.

החבילה הייתה יפה. גאמיז בצורת דובים, בצבע ורוד, בטעם פירות יער. איתי הסתכל עליהם וצחק. "אמא, זה כמו ממתקים!"

אחר כך הסתכל עליי בחשד וביקש: "תבטיחי לי שזה לא ריטלין?"

הבטחתי לו. ואמרתי לו שזה רכיב טבעי. שזה כמו ויטמין. שאם זה יעזור הוא ירגיש את זה לאט. ושאם הוא לא ירצה לקחת יותר, אנחנו מפסיקים.

הוא לקח. בכיף. ורצה עוד.

השינוי שלא ציפיתי לו

ביום הראשון לא ציפיתי לכלום. אמרתי לעצמי, רכיבים טבעיים לוקחים זמן לעבוד. אני אמתין לפחות שבועיים עד שאחפש סימנים.

אבל הערב, איתי נרדם לבד. בלי שאני אשכב לידו. בלי שאני אקרא לו. הוא פשוט עלה למיטה והלך לישון. בעלי הסתכל עליי ולא הבין מה קורה.

אמרתי לו "תן לי לבדוק שהוא אמיתי". נכנסתי לחדר שלו. הוא ישן. עמוק. ישן.

חזרתי לסלון ולא אמרתי כלום. אמרתי לעצמי שזה צירוף מקרים.

הבוקר השתנה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה אחרת. הוא קם. התלבש. אכל את הדגנים שלו. שם את התיק. ויצא איתי לבית הספר. בלי לצרוח על הצורה של הדגנים. בלי להתפרק על הגרביים. בלי להגיד שהוא לא רוצה ללכת.

הסתכלתי עליו והרגשתי שאני לא מכירה את הילד שיוצא מהדלת. אבל זה היה הוא. עם הצחוק שלו. עם הקול שלו. רק רגוע יותר.

זה היה היום שהבנתי שזה אמיתי.

איתי חזר מבית הספר עם תיק. הוציא את שיעורי הבית. ישב על השולחן. ועשה אותם.

בלי שאני אבקש. בלי שאני אצעק. בלי בכי.

אחרי 25 דקות הוא קרא לי וצעק "אמא! גמרתי!"

בעבר זה לקח לו שעה וחצי, ואני הייתי צריכה לשבת לידו על כל שורה.

נכנסתי לבדוק. הכל היה נכון. הכתב היה נקי. הוא עשה את זה לבד.

חיבקתי אותו. אמרתי לו שאני גאה בו. הוא הסתכל עליי וענה לי משהו שהפיל אותי על הברכיים.

"אמא, היום אני הצלחתי להתרכז. זה אומר שאני לא ילד רע?" איתי, אחרי חמישה ימים בלבד

חיבקתי אותו ולא הצלחתי לדבר. רק בכיתי. הוא חשב שמשהו רע, ניסה לנחם אותי. אמרתי לו שאלו דמעות שמחה. שאני בוכה כי הוא הצליח.

אבל בפנים, בכיתי על הילד שלי שחי שלוש שנים בתחושה שהוא ילד רע.

השינויים המשיכו. המחנכת התקשרה אחרי שבוע כדי לשתף שאיתי הוא "ילד אחר" בכיתה. שהוא יושב. שהוא משתתף. שהוא לא מפריע יותר.

חבר חדש הזמין אותו ליום הולדת. הראשון בשנה.

הוא התחיל להגיד "אני אוהב את עצמי" ביוזמתו, בלי שאני אגרום לו.

אני התחלתי לישון בלילות.

איתי, שבוע אחרי. הצחוק חזר.

למה אני כותבת את זה עכשיו

עברו עכשיו חודשיים מאז שאיתי התחיל לקחת Hyperfocus.

הוא לא אותו ילד. הוא אותו ילד. הוא רק יותר הוא עצמו.

הוא עדיין מצחיק. עדיין מקסים. עדיין מצייר לבבות. אבל עכשיו הוא גם מצליח להיות אותו דבר בבית הספר. ועם החברים. ובשיעורי הבית. ובלילה כשמגיע הזמן לישון.

אני כותבת את הסיפור הזה כי אני יודעת שיש שם בחוץ עוד אמא אחת. אולי שתיים. אולי אלף. אמהות שהילדים שלהן שואלים אותן בלילה "אמא, אני ילד רע?".

אם את אחת מהן, אני רוצה שתדעי שני דברים:

אל תחכי. אל תיתני לעוד שנה לעבור עם השאלה הזו של "אני ילד רע" משתרשת בליבו.

החלון, לאיזון מוחי טבעי, הוא בגיל 4 עד 9. אחר כך הוא נסגר. ואז הילד שלך גדל עם זהות של מישהו ש"לא בסדר".

זה לא מה שאני רוצה לאיתי. זה לא מה שאת רוצה לילד שלך.