הוא מלאך בגן, אבל כשהוא חוזר הביתה אנחנו חיים בגיהינום של 120 קמ"ש.

זה היה ביום שלישי. השעה הייתה 16:30.
איתי ביקש קרקר. הוצאתי מהאריזה, אבל הקרקר היה שבור לשניים.
הוא הסתכל עליי, ובתוך מאית שנייה הוא עבר מאפס למאה.

"אני רוצה שלם! אני רוצה שלם!" הוא התחיל לצרוח.
הסברתי לו שאין. מצאתי לו שני חצאים שפעם היו קרקר אחד, וחיברתי אותם. זה לא עזר. הוא התחיל להתווכח שיש רווח קטן ביניהם. הצרחות התגברו, הוא זרק את הצלחת לרצפה, איבד לגמרי את העשתונות ולא הסכים שניפטר מהאריזה.

אחר כך גילינו שיש לו שריטה מיניאטורית, כמעט בלתי נראית, בכף הרגל. בגללה הוא פשוט "נתקע". הוא לא הצליח לנעול סנדלים. שום הסבר לא עזר. מבחינתו, יש פגם קטן – אז אי אפשר להמשיך.

סגרתי את הדלת של השירותים, התיישבתי על הרצפה הקרה, ופשוט בכיתי.

החלק שהכי כאב לי, זה שאיתי הוא ילד נבון להפליא, סקרן, ורגיש לסביבה.
אבל מהרגע שהוא פוקח עיניים בבוקר, אנחנו על 120 קמ"ש. אינטנסיביות בלתי נתפסת. עשר בקשות שונות בדקה אחת. דרישה בלתי פוסקת לתשומת לב, ובכי בעוצמות מטורפות אם משהו זז מילימטר מהתכנון שלו. הוא נמנע מחול בגינה, חייב שאגזור לו כל תווית בבגד, ונגעל ממרקמים של אוכל.

אבל הנה מה שגרם לי לחשוב שאני פשוט אמא גרועה: בגן הוא כוכב.
בגן הוא מתנהג כמו מלאך. הוא משתלב, הוא רגוע, הגננת אומרת שיש לו "בייגלה מעל הראש". גם אצל סבא וסבתא הכל מושלם.
אבל כשהוא מגיע הביתה, למקום שאמור להיות הכי בטוח שלו? הכל מתפרק. המעברים, שגרת הבוקר, ההרדמות בלילה – הפכו למלחמת התשה. כדי להירדם, הוא היה חייב ללוש לי את קפלי הבטן באובססיביות, כאילו הוא מנסה לפרוק חשמל דרך הגוף שלי.

אמא שלי אמרה לי "את מוותרת לו מדי". אחותי אמרה "הוא ילד נחת וילד תחת, ככה זה בגיל הזה". בעלי אמר "צריך להציב לו גבולות חזקים יותר".
ואני? אני התחלתי לחשוד שאולי הוא על הרצף. שאולי הדינמיקה בבית שלנו פשוט דפוקה.

קבענו תור להתפתחות הילד. חיכינו חודשים.
הרופאה הייתה מקסימה. "הוא ילד חכם מאוד", היא אמרה. "יש פה קושי בוויסות חושי ורגשי. ריפוי בעיסוק יעזור לו להתמודד".

התחלנו הדרכות הורים. עשינו טבלאות התארגנות. שמנו שירים בבוקר. הכנו בגדים מהערב.
שום דבר לא עזר מול העוצמות האלה. כשהוא היה מוצף, שום "טבלת מדבקות" לא עניינה אותו.

באחד הלילות, כשהוא סוף סוף נרדם אחרי שעתיים של צרחות, ישבתי מול הלפטופ. מצאתי את עצמי קוראת מאמרים מחו"ל. ואז, מצאתי משפט אחד שפשוט הוריד לי אסימון וגרם לי לרעוד:

המאמר הסביר למה הילד שלי הוא "מלאך" בגן ו"שד" בבית. מתברר שלילדים עם קשיי ויסות יש חוסר איזון בשני מוליכים עצביים במוח: דופמין וסרוטונין.

תחשבו על המוח של הילד שלכם כמו על מרכזייה טלפונית.
אצל ילד רגיל, המוליכים האלה מתפקדים כמו "מסננים". הם חוסמים את ההרגשה המציקה של התווית בחולצה, מעמעמים את הרעש של הגן, ומאפשרים לו להתעלם מהרווח הקטן שבין שני חצאי הקרקר.

הוא לא היה מפונק. הוא גם לא חיפש לבדוק גבולות. מערכת העצבים שלו בערה.

הסתכלתי על החשבון שלנו והנשימה נעצרה לי:

אבל הטיפולים האלה לא יכולים לעבוד על המוליכים העצביים במוח. הם רק נותנים כלים איך "לחיות עם הבעיה".
חיפשתי משהו שיאזן אותו מבפנים. בלי מרשם, בלי תרופות פסיכיאטריות בגיל 5, בלי "לכבות" לו את האישיות המבריקה שלו.

ככה מצאתי את מחקר הזעפרן הקליני, וככה הגעתי ל-Hyperfocus.

הימים הראשונים עברו רגיל. הוא חשב שזו סתם סוכרייה טעימה של בוקר וביקש עוד.

אני קוראת את הפוסטים בקבוצות האמהות בלילות. אני רואה אתכן כותבות על "הילד שלא עוצר", על הפלסטלינה, על הצרחות מכל שינוי קטן, על תחושת החנק.
אני יודעת איפה אתן נמצאות עכשיו.

תפסיקו להאשים את עצמכן. אתן אמהות מדהימות.
אולי הילד שלכם לא עושה לכן דווקא. אולי המרכזייה שלו פשוט קורסת והוא צריך שתעזרו לו לאזן אותה.